בן רחל ומשה, נולד ביום ט' באדר תרפ"ט (19.2.1929) ברוסיה הלבנה. בשנת 1935 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים. צבי סיים בהצטיינות את תלמוד-תורה "מזרחי" ועל סמך הצלחתו בבחינת-הכניסה נתקבל לכיתה השישית של הגימנסיה העברית ברחביה. גם בגימנסיה היה מטובי התלמידים, פעיל בחיים הציבוריים, מייסד קופת עזרה הדדית ועוזר ככל יכולתו לחבריו בשעת צרה. באותה תקופה התמחה בהעתקתם ובתרגומם של כתבי-יד עתיקים בהדרכתו של נחמיה אלוני. חיבוריו על בעיות עם ואדם בתקופה הסוערת שעברה על היישוב באותה עת, העידו על מחשבה מעמיקה וכושר ביטוי. בגלל קשיים חומריים הפסיק את לימודיו אחרי סיום הכיתה השביעית והחל לעבוד כפקיד בלשכה הראשית של הקרן-הקיימת-לישראל. בהתנהגותו המנומסת וביחסו ההולם והראוי לכל אדם, נתחבב על הפקידים הוותיקים והקשישים. היה פעיל בתנועת "הצופים" ובגדנ"ע, הגיע לדרגת מ"מ ושירת בתפקידי הדרכה ובאימונים בנשק קל.

כשהחלה מלחמת-העצמאות נתבקש להישאר בתפקידי הדרכה, אך הוא ביקש להעבירו ליחידה קרבית ונתקבל לחי"ש. נתמנה מ"כ ושירת בגדודי "מכמש" ו"מוריה" של חטיבת "עציוני" הירושלמית, בליווי שיירות לתלפיות ולמקור חיים. השתתף בקרבות ובפעולות רבים באומץ ובמסירות, ובין השאר - בפיצוץ הטחנה בבית-צפאפה. משם עבר להגנת נווה יעקב הנצורה, וכמפקד-מחנך ובעל יחס חברי, הצליח להעלות את המורל של אנשיו בתנאי המחסור והתלאות. כשנקעה רגלו בשעת התקפה על התחבורה הערבית בכביש הראשי שמחוץ לכפר והתקשה בהליכה, המשיך לפעול ליד המרגמה, ובלבד שלא יפסיק פעילותו. לאחר פינוי נווה יעקב (16.5.1948) חזר ירושלימה ורצה לעבור לפלמ"ח, אך הוכרח "להתבטל" בגלל ההכרח לעבור טיפול ברגלו. כשהבריא, חזר לשירות במשלטים בדרך לירושלים ונפל מפגיעת פגז בבית פפרמן ליד מעלה החמישה ביום ו' בתמוז תש"ח (13.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.